ליהמן ברותרס (ישראל) אינק ואח' נ' לאוקורד השקעות אלטרנטיביות בע"מ ואח'

פסק דין

ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי בת"א (כב' השופטת אביגיל כהן בתפקידה כרשמת, להלן: "הרשמת") מיום 24.1.2013 (להלן: "ההחלטה") ב– ת.א. 2559-07, על שומת הוצאות. הערעור נסוב רק על רכיב תשלום האגרה וגדר סמכות הרשם, לשום הוצאה זו במסגרת שומת הוצאות המשפט.

הרשמת קבעה בהחלטתה כי על המערערים לשלם למשיבים את מלוא סכום האגרה ששילמו בפועל בגין הגשת תביעתם.

עיקרי העובדות:

בשנת 2007 הגישו המשיבים כנגד המערערים תביעה כספית בגין הפרת חוזה ע"ס של 13,353,321 ₪ לבית המשפט המחוזי בת"א ב– ת.א. 2559-07. לאחר מכן הוגדל סכום התביעה לסך של 23,809,245 ₪, ובהתאמה הוגדל סכום האגרה. תביעת המשיבים נתקבלה באופן חלקי בלבד, כך שנפסק לטובתם סך של 6,000,000 ₪ מתוך כ – 24 מיליון ₪ שנקבו בתביעתם. השופטת ד"ר דרורה פלפל (להלן: "השופטת פלפל") פסקה לטובת המשיבים שכ"ט עו"ד בסך 300,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן הוצאות משפט אותן "ישום הרשם".

בהחלטתה קבעה הרשמת כי לפי פסיקת ביהמ"ש העליון ב - רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לונדנר, פד"י נ"ח(5) 49 (להלן: "פרשת לונדנר"), אשר מפרשת ומיישמת את תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן: "תקסד"א"), אין בסמכותה לסטות מפסיקת תשלום סכום האגרה למשיבים במלואו, כפי ששילמו בפועל.

מכאן הערעור שלפניי בו עותרים המערערים לביטול החלטת כב' הרשמת בעניין תשלום האגרה במלואה, וחישוב האגרה רק עפ"י הסכום שנפסק בפועל לטובת המשיבים.

טענות הצדדים

לטענת המערערים, מאחר שבסופו של דבר נפסק לטובת המשיבים סכום הנמוך בהרבה מסכום התביעה ה"מנופחת", שהוגשה מלכתחילה, ואף הגדילו את סכום התביעה ללא הצדקה, היה על הרשמת להביא זאת בחשבון ולפסוק תשלום אגרה לפי הסכום שנפסק בסופו של דבר, ולא בהתאם לסכום הגבוה שננקב בתביעה.

לשיטת המערערים, במילים: "ישום הרשם", הוסמכה הרשמת ע"י ביהמ"ש לשום את ההוצאות, ולהפחית את האגרה. לשיטתם, קביעת תשלום האגרה במלואה כפי שפסקה הרשמת איננה בגדר שומה והערכה, אלא קביעה טכנית סתמית של מלוא הסכום ששולם בפועל, אשר גם המזכיר הראשי של ביהמ"ש מוסמך לקובעו בהתאם לתקנה 513 לתקסד"א. המילים "ישום הרשם" מסמיכות את הרשם לסטות מהשתת מלוא סכום האגרה ששולם ע"י התובעים. לפיכך יחול הסייג שבתקנה 513 לתקסד"א – "זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת". בכתב טענות המערערים, האסמכתה היחידה שמובאת לפרשנותם למילים "ישום הרשם" היא פסק דין בודד של כב' השופטת עופרה צ'רניאק ב– ע"ר (ת"א) 2079-05-11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' סריגי ציביאק בע"מ (לא פורסם) (להלן: "פסה"ד של כב' השופטת צ'רניאק"). בפס"ד זה מפרשת כב' השופטת צ'רניאק את המילים "אותם ישום הרשם" כהקניית סמכות מיוחדת שבשיקול הדעת לרשם לסטות גם באשר לתשלום רכיב האגרה שבהוצאות (עמ' 3 לפסה"ד). בדיון שהתקיים לפני הוסיפו המערערים כי פס"ד לונדנר איננו יכול להוות הלכה מחייבת, מאחר שהוא ניתן ע"י ביהמ"ש העליון בדן יחיד. עוד טען ב"כ המערערים כי פסק דינה של כב' השופטת צ'רניאק שפירש את המילים "ישום הרשם" במשמעות מתן שיקול דעת רחב לרשם להפחית מסכום האגרות, אושר ע"י ביהמ"ש העליון במסגרת הבר"ע שהוגשה עליו ב– רע"א 5033/11 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם) (להלן: "ההחלטה בסריגי ציביאק בע"מ"). בעוד שההחלטה בפרשת לונדנר ניתנה ביום 4.4.2004, הרי שההחלטה בסריגי ציביאק בע"מ מאוחרת בהרבה - ניתנה ביום 14.12.2011. לפיכך, כאשר כב' השופטת פלפל נתנה את החלטתה בעניין דנן "לשום" את ההוצאות, היא הייתה מודעת להחלטת ביהמ"ש העליון בבר"ע על כב' השופטת צ'רניאק והיא פעלה על פיה.

המשיבים סבורים כי המילים "אותן ישום הרשם" הן מטבע לשון טבעית שרק נועדה להעביר את הקביעה לרשם מבלי להקנות לו סמכות רחבה של שיקול הדעת גם באשר לסטייה מסכום האגרה ששולם בפועל. המשיבים תומכים עמדתם גם בהחלטת לונדנר שעליה התבססה הרשמת. גם במקרה לונדנר הופיעו בהוראת ביהמ"ש לרשם המילים: "ישום הרשם". הרשמת סברה כי אין לה שיקול דעת מורחב, וביהמ"ש העליון אף הוא סבר שאין במילים אלו כדי להקנות שיקול דעת רחב. הודגש שסמכות הרשם היא טכנית בלבד באשר לרכיב האגרה, ועליו לפסוק את השבת האגרה כפי ששולמה בפועל.

המשיבים גם איבחנו את פסה"ד של כב' הש' צ'רניאק, שניתן בנסיבות של איחוד 3 תיקים שונים שסכום התביעה בכל אחד מהם היה שונה, כך שלטענתם אין להקיש ממנו לעניינינו. לטענתם, החלטת ביהמ"ש העליון בבר"ע על החלטת השופטת צ'רניאק, לא שינתה את הלכת לונדנר, שכן דחתה את הבר"ע מבלי לדון בה לגופה מהטעם שהיא לא מעוררת שאלה עקרונית המצדיקה ערעור בגלגול שלישי. עוד טענו כי דנ"פ 3211/03 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, להלן: "דנ"פ הנדימן"), אליו הפנו המערערים, ניתן אף הוא בדן יחיד ולכן איננו הלכה המחייבת בנוגע למעמדו של פס"ד של ביהמ"ש העליון בדן יחיד. עוד הוסיפו המשיבים כי גם אילו הרשמת הייתה מוסמכת להפעיל שיקול דעת בנוגע לחיוב בשווי האגרה, הרי שבנסיבות העניין שיקול הדעת מצדיק חיוב במלוא שווי האגרה ששולמה על ידם.

דיון

במוקד דיוננו עומדת תקנה 513 לתקסד"א, שכותרתה "חישוב הוצאות", הקובעת:

"הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1)אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה — כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין;

(2)שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט".

(ההגשות כאן ולהלן שלי, י"ש).

שני הצדדים מסכימים שאם ביהמ"ש לא הורה אחרת יש לפסוק החזר אגרה במלואו כפי ששולם בפועל ע"י התובע, לפי תקנה 513(1) לתקסד"א. נקודת המחלוקת בענייננו, היא איך לפרש את המילים – "הוצאות המשפט אותן ישום הרשם", האם כהאצלת שיקול דעת רחב לרשם באשר לרכיב האגרות הכלול בהוצאות, או כהוראה טכנית בלבד ביחס לרכיב האגרות.

פרשנות המילים "ישום הרשם"